<h1>חדושי הר"ן — סנהדרין</h1>
<h2>דף ב:</h2>
[סנהדרין ד' ע"ב] והרי יראה יראה דלא שני קרא ממסורת ופליגי. כלומר דאשכחן לר' יוחנן בן דהבאי דאמר יש אם למסורת דשמעינן ליה דדריש יראה יראה, וקשיא כיון דדריש יראה כדקרינן מקרא הוא וא"כ יש אם למקרא ולמסורת ומאי קושיא, ואיכא מ"ד דכל פלוגתא דיש אם למקרא ולמסורת הכי היא דכ"ע אית להו יש אם למקרא שלא לחנם אנו קוראים כן אלא למ"ד יש אם למסורת ס"ל דלמסורת נמי דרשינן ומ"ד יש אם למקרא ס"ל דלא משגחינן אמסורת כלל אלא קרא כדקרינן, וליתא דהא פלוגתא דקרנת קרנות ובסכת בסוכות מאן דאית לי' יש אם למסורת מסורת דריש ולא מקרא שאם אתה סומך על המקרא נפישי טובא אלא ש"מ דמאן דאית לי' מסורת לית ליה מקרא, וכ"ת א"כ מאן דדריש מסורת האיך אפשר שלא יחוש למקרא המקובל בידינו, י"ל היכא דשני קרא ממסורת איכא למימר שעל המסורת סמך הכתוב והמקרא אינו אלא דרך צחות כגון בסוכות ובקרנות שאין המקרא מחלקת מחוור שאין במשמע קרנות וסוכות שבאו למנין, אבל בשבעים ושבועיים שהוא מחלוקת מפורסם רחוק הוא שנאמר שלא נשגיח על המקרא ונאמר שבעים, ואפשר שנאמר שלשון שבועיים אע"פ שמשמעו שתי שבועות כמו כן אפשר שנבין ממנו שבועות הרבה ואפשר שהם עשר כמו המסורת שהוא שבעים, ובמקום שלא שנה הכתוב המסורת מן המקרא אין לנו לבטל המקרא שאף הוא מסורת הוא ולא הורע כחו בשביל שהוא מקובל כן בקריאתו הלכך מי שדורש מסורת אפשר לדרוש את המלה בכל מה שאפשר לקרותה ולא במקראה בלבד, וזהו מה שאמרו למעלה יכול בחלב אמו להביא אסור אף בחלב ולא להוציא את החלב כמו שכתבנו למעלה, וזהו דעת מי שדורש יראה יראה שסומך על המסורת שאם סמוך על המקרא לא היה דורש אלא יראה בלבד, וזהו שהקשו דיראה יראה כי הדדי נינהו ופליגו דאשכחן נמי דאית להו יש אם למסורת, ה"ר דוד ז"ל. וצ"ע לפי זה דמאן דדריש יותן דומיא דכי יתן מסורת דריש ובהא לא אשכחן מאן דפליג.
[סנהדרין ד' ע"ב] כדרך שבא לראות כך בא ליראות. פירש"י ז"ל כדרך שהקב"ה בא לראות כך בא ליראות לך מה הוא רואה אותך כשהוא שלם אף אתה רואה אותו בשתי עיניך, ולא נהירא דליראות אומר כנגד יראה ולראות אמר כנגד יראה ויראה הוא הקב"ה כדכתיב יראה כל זכורך שהם נראים אליו והוא רואה אותם ראיה שלימה, אלא ה"פ כדרך שבא כל זכורך ליראות לגמרי כלומר שהם באים ליראות למי שיראם בראיה שלימה כך בא לראות כלומר כך יבא לראות בראיה שלימה בשתי עיניו.
<h2>דף ה.</h2>
[סנהדרין ט"ו ע"א] אדם יודע שאין ערך לכלי משום הכי נותן. וקשה דהא מלתא אמרה רב גידל משמיה דרב דסבירא ליה דאין אדם מוציא דבריו לבטלה, ואילו רב אמר בפרק השולח גבי המקדיש עבדו יצא לחירות ולא אמרינן לדמי קאמר ומקשי' ליה התם מההיא דקתני המקדיש עבדו עושה ואוכל שלא הקדיש אלא דמיו ומוקים לה התם כר' מאיר דאמר אין אדם מוציא דבריו לבטלה אבל רב ס"ל דאדם מוציא וכו' והכא ס"ל דאין אדם מוציא, ותירצו דרב גידל א"ר דתיר(ו)ץ הכא אליבא דר' מאיר אמרה דסתם מתניתין ר' מאיר אבל רב משמיה דנפשיה ס"ל אדם מוציא דבריו לבטלה, עוד יש לומר דאפילו לרבנן דפליגי עלה דר' מאיר דסברי דאדם מוציא דבריו לבטלה ה"מ במעריך פחות מבן חודש דאדם טועה וסבר שיש לו ערך אבל גבי כלי כ"ע ידעו דאין ערך לכלי וגומר ואמר לשם דמים.
<h2>דף ז.</h2>
[סנהדרין ס"ו ע"ב] כתנאי ומתו גם שניהם עד שיהיו שניהם שווין. פי' רש"י ז"ל שיהיו שניהם בני עונשין וקשה דהאי קרא ודאי כתיב באשת איש בעולה ובאשת איש לא אפשר למעוטי עד שיהיו שניהם שווין דהא אוכחנא לעיל בפירקן דקטן בן ט' שנים ויום א' הבא על הגדולה היא נחנקת וגדול הבא על הקטנ' מג' שנים ויום אח' כולן מומתין על ידה וא"כ הא דדרשינן הכא עד שיהיו שניהם שוין לא אתיא אלא לנערה המאורסה שאם אין הבועל חייב על הקטנה אלא חנק אין שניהם שוין שהבועל בחנק והאשה בסקילה אם היא גדולה, ונצטרך לומר בזה דאם אינו ענין לאשת איש תנהו ענין למאורסה, והרמב"ן ז"ל אמר שהפסוק הזה נאמר שלא בדקדוק שאין ראוי שנאמר שהראיה היא מפסוק ומתו גם שניהם אלא מפסוק והוצאתם את שניהם שנאמר בנערה המאורסה והמדרש ממלת שניהם עד שיהיו שניהם שוין והטעות הזה נפל בספרים או שבא בגמרא שלא בדקדוק.
<h2>דף כ.</h2>
[סנהדרין ט"ו ע"א] אדם יודע שאין ערך לכלי משום הכי נותן. וקשה דהא מלתא אמרה רב גידל משמיה דרב דסבירא ליה דאין אדם מוציא דבריו לבטלה, ואילו רב אמר בפרק השולח גבי המקדיש עבדו יצא לחירות ולא אמרינן לדמי קאמר ומקשי' ליה התם מההיא דקתני המקדיש עבדו עושה ואוכל שלא הקדיש אלא דמיו ומוקים לה התם כר' מאיר דאמר אין אדם מוציא דבריו לבטלה אבל רב ס"ל דאדם מוציא וכו' והכא ס"ל דאין אדם מוציא, ותירצו דרב גידל א"ר דתיר(ו)ץ הכא אליבא דר' מאיר אמרה דסתם מתניתין ר' מאיר אבל רב משמיה דנפשיה ס"ל אדם מוציא דבריו לבטלה, עוד יש לומר דאפילו לרבנן דפליגי עלה דר' מאיר דסברי דאדם מוציא דבריו לבטלה ה"מ במעריך פחות מבן חודש דאדם טועה וסבר שיש לו ערך אבל גבי כלי כ"ע ידעו דאין ערך לכלי וגומר ואמר לשם דמים.
